שיעור בפסיכולוגיה פיזיולוגית: השימוש בשכל בזוגיות – הדרך לקשר שאתם באמת רוצים

אני חושב שכולנו רוצים להשיג את המטרות של זוגיות חיובית – שהן ביטחון והתלהבות למערכת היחסים. וכאשר חושבים על זה, זה ברור שהדרך שבה אנחנו משתמשים בשכל שלנו בקשר ישפיע באופן מכריע על מערכת היחסים!

אנחנו רגילים לראות את עצמנו כאנשים מתוחכמים או רציונאליים. וזה אמנם קורה כאשר האונה הקדמית בקורטקס מנהל את העניינים. אך אבקש להתבונן קודם באזור אחר במוח, מערכת הלימבית. אזור זה עוסק בצורה מובהקת בהישרדותנו ותפקידו לבשר לנו אם מצב מסוים בטוח או המצב מסוכן לפי הערכתו. איננו מודעים לפעילותו והוא סוקר בפנים ומבחוץ את פעילות המערכות השונות ואת הסביבה. היות והוא עוסק בהישרדות הוא פועל מהר יותר מהחשיבה. ניקח כדוגמא שאנחנו חוזרים לבית בערב ואנחנו יודעים שהבית אמור להיות ריק מאדם. אך כאשר מתקרבים שומעים רעשים. מיד הלב מתחיל לפעום מהר יותר, מאיצים את קצב הנשימה, אדרנלין זורם בגוף שלנו, מתכוננים להילחם בפולש או לחילופין לברוח מהסכנה. רק אחרי שהגוף מתגייס לפעולה מתחיל הקורטקס לחשוב יותר בבהירות – אולי המצב בסדר, אולי משהו הקדים וחזר הביתה ללא ידיעתנו. רק אחרי שאפשרות כזאת מקבלת יותר אשרור הגוף נרגע ואנחנו מתחילים לחזור למצב מאוזן.

באופן תמוה במקצת גם זוגות מתנהגים אחד כלפי השני לפי כללי הישרדות.  השותפים לזוגיות מפתחים תגובתיות להרבה מצבים שבהם מחליטים 'לתקוף' או 'לברוח.' זה תמוה גם מכיוון שברוב המכריע של המקרים לא מדובר באיום פיזי. גם שותף שליו ופסיבי יכול להוציא את השני משיווי המשקל. מתברר שאזור הלימבי לא רק עוסק מלהזהיר אותנו מסכנות פיזיות, אלא גם מתריע במצבים רגשיים. הוא מתריע כאשר הוא מזהה מצבים היום שהם דומים איכשהו למצבים בעבר שבהם חשנו איום על עולמנו הרגשי והנפשי. הווי אומר שגם דברים שמאיימים עלינו מבחינה רגשית נתפסים ע"י אזור הלימבי כמסוכן ויוצר אותה תגובה של התרחקות או מתקפה. כך שעבור חלק מכובד במוח מה שמתרחש בזוגיות מבחינה רגשית מהווה עניין של חיים או מוות.

בעולם החי מגיבים לסכנה על ידי בריחה, או תוקפים או קופאים במקום. איך זוגות נותנים ביטוי לתגובת הלחימה? מתכנסים פנימה לתוך עצמם, שותקים, נמנעים לתת; וגם צועקים, מביעים ביקורת, טורקים דלתות, דוחפים, מתנהגים בגסות וציניות, יוצאים מהבית… אותם הדברים שבעולם החי, רק מקבלים את הצביון של בני אנוש…

אמנם בני אדם הם חלק מהטבע אך למה בכל זאת בני זוג מגיבים כל כך בחריפות אחד כלפי השנייה כאילו הם מאיימים אחד על השני? אנחנו שומעים גם על בני זוג, בד'כ גברים, אשר תוקפים באופן קטלני את בנות זוגם. למשל גבר שהצית את אשתו כי הוא חשד שהיא בוגדת בו. כלומר הוא חש כל כך מאוים מהדבר שהוא האמין בו, גם כאשר כמה שזה היה חמור אם היה, זה עדיין לא מאיים לא על קיומו ולא עליו מבחינה פיזית. יש דוגמאות הרבה פחות דרמטיות, של זוג אשר יכול להקים צעקות לשמים כי משהו בבית לא מספיק נקי. אמנם לא נעים אך עדיין לא נראה מאיים על קיומו של משהו.

כדי להבין יותר חשוב להכיר את ה'אמיגדלה'.

הוא חלק מאזור הלימבי אשר אחראי לחבר בין תחושות רגשיות לבין הסביבה.  הוא גם מפרש רגשות לפי ההתנהגות וצליל של אחרים; ומעורב בלכוון התנהגות ליעד.

כאמור, המערכת הלימבית מגיבה לא רק לדבר שקורה, כמו לשמוע רעשים חשודים מהבית, אך היא גם מגיבה לאירועים בתחום הרגש, למשל לתחושותינו של נטישה, או חוסר-ערך. תחושות אלו שמקורן יכולות להיות מזיכרונות אינטנסיביים ומוקדמים, לפני שאפילו ידענו לדבר ולתת מלים לחוויותינו, מאוחסנות בהיפוקמפוס שגם הוא חלק ממערכת הלימבית, בדיוק ליד האמיגדלה.

בילדות הישרדות שלנו תלויה לגמרי בהורינו ובאלה שגידלו אותנו בשנים הראשונות. המוח שהוא מכוון מאד – מבחינתנו ההיפוקמפוס ואמיגדלה – מבחין בהתנהגויות כאלו ואחרות. אנחנו נהנים מהתנהגות חמה ומיטיבה, אך גם מתייקים וגם מפתחים תגובה למצבים שבהם קיימת בעיה בקשר כגון ניתוק או ביקורת.

תכונה נוספת של אזור הלימבי היא שהוא איננו מבחין בזמן. לא משנה מתי בחיינו התרחש הדבר המקורי המעורר תחושה קשה של חרדה או עזיבה, מבחינתו זה אקטואלי עכשיו. כשהיינו קטנים וההורים שדרו אי-שביעות רצון פיתחנו תגובה אופיינית כמו לבכות, להשתולל או גם לשתוק. בהתאם לתגובתם למדנו איך הכי טוב שורדים בנוכחותם. היות ולאזור אין תחושת זמן גם היום כל דבר דומה לסיטואציה אז מעורר בנו את תגובה הישרדותית דומה. כמו שנאמר בתלמוד: מי שנפגע מנחש יפחד מחבל, או משנכווה ברותחין יזהר מפושרים. הדבר הזה נכון בשבילנו היום מבחינה רגשית. כלומר – אם חווינו בילדות חוויה שהמוח מזהה אותו כמצב הישרדותי רגשי כאשר קורה משהו דומה גם שהתבגרנו המוח יגיב ויזהיר אותנו ויכוון אותנו 'לתקוף או לברוח.'

מכאן יוצא שסכסוך או קונפליקט בין שני בני זוג הוא למעשה אינטראקציה שין 2 מערכות לימביות. בלי ידיעה או כוונה אנחנו אומרים או עושים משהו שעבור מערכת הלימבית של השני הוא מספיק דומה למשהו מן העבר כדי לעורר אותה תגובה ישנה של תקיפה או בריחה. כולנו עושים את זה. כולנו עושים דברים אשר לוחצים על כפתור התגובתי של השני. וכולנו חווים מצבים שבהם משהו לוחץ לנו על כפתור התגובה. וברור אם מותר לומר שברוב המקרים אין כל כוונה רעה. אם לא נאמן את המוח אחרת יש הרבה מצבים שבו דבר שהוא למעשה חבל נראה לו כמו נחש. כל אחד מאתנו מכיר מצבים שבהם אנחנו מגיבים בחריפות למצב שלמשהו מבחוץ נראה כדבר טריוויאלי. בעבודה זוגית מטפלים שואפים להעלות את הפצעים האלה מילדות למודעות של 2 בני הזוג. בצורה כזאת אנחנו יכולים לגלות חמלה ואמפתיה כלפי השני ולא ביקורת. אנחנו יכולים לגלות הבנה לחולשות או רגישויות של השותף. והשותף יכול לקחת אחריות על תגובתו ולאמן את המוח להגיב אחרת ועם ביטחון, עם פחות כעס והאשמות. כי המצב איננו באמת מאיים או מסוכן והשותף איננו באמת בן אדם לא בסדר ולא מתחשב.

כך כאשר נתרגל את המוח לחוש ביטחון במצבים הזוגיים, ונשתמש בשכל, לא במחשבה איך להאשים או לשפוט את האחר, אלא נשתמש בשכל לחשוב איך להיטיב עם השותף כל האווירה והמרחב הזוגי ייראו שונה.

כעת אבקש שתחשבו אתם מה אופייני לכם – איזו תגובה אופיינית מתארת אתכם כאשר אתם בלחץ בנושא הקשור לקשר. האם נטייתכם היא לצאת בתקיפה או להתכנס פנימה בהתגוננות והסתגרות?

למי שאופייני לו להתכנס פנימה אפשר לקרוא 'צב', ומי שהאנרגיה הולכת לתקיפה 'כריש.'     לאחד תגובה הסתגלותית בזאת ולשני תגובה הסתגלותית אחרת. אין ביניהם טוב יותר או גרוע יותר, ולכן אין מקום לשיפוטיות לאופן התגובה.

מה הם חלק מה "אני מאמין" של 'הכריש'?

• אני הוא זה שמרגיש משהו;
• אני מחזיק אותנו ביחד;
• אני זה שאכפת.

"אני מאמין" של 'הצב'?

• אני לא מתחיל את המריבות וויכוחים;
• אני רציונלי והגיוני;
• אני לעולם לא עושה משהו כדי לפגוע.

מה מפריע לצב בהתנהגות של הכריש?

מה מפריע לכריש בהתנהגות של הצב?

מה הכריש רוצה וצריך מהצב?

מה הצב רוצה וצריך מהכריש?

המשימה הופכת להיות לפעול להרגיש יותר ביטחון מבפנים ולעשות כדי שהשני ירגיש בטוח אתנו.

• תרגול דמיון מודרך ומדיטציה מעלה את סף הביטחון הפנימי.
• דיאלוג של הקשבה והבנה יוצר תחושת ביטחון ומרגיע את המוח.
• נשתמש באזור החושב לעשות טוב, להיטיב עם השני, ליצור יותר מצבים של הנאה וכיף [לצערי הרוב במסגרת קרבות של גירושין מעודדים את השימוש באזור החושב למצוא דרכים להכפיש את השני, לפגוע בו, לנהל נגדו מלחמה – וזה נגד משהו שעד לפני זמן לא רב היה חבר/ה קרוב ומוערך.].

לסיכום קצר – לשאוף להיות בן-אדם בטוח עבור האחר;

• לזכור שמה שקורה שמרגישים ביטחון זה שמשחקים, משתעשעים, מפתחים תכניות חדשות, צומחים ופורחים.
• לראות עם חמלה ואמפתיה את ה'ילד' שבשני.

להשתמש בשכל בקשר!