המסע ההתפתחותי של זוגיות מחייבת

היבטים קונצפטואליים של בחירת בן/בת זוג והמשך ההתפתחות הזוגית לאחר הנישואין

למעשה אפשר לומר המסע מתחיל מלידה ונמשך עם היווצרות הזוגיות ועד לסיום הקשר. ביהדות אומרים ששתי נשמות מיועדות אחת לשניה אפילו 40 יום לפני לידה: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני"

בתיאוריה של גישת אימאגו ליחסים יש דמיון מסוים לרעיון הזה! קוראים לזה "שידוך אימאגו" (IMAGO MATCH). בוא נסתכל על מה הכוונה… מה הוא המסע ההתפתחותי הזוגי?

כאשר מכירים את מושג "הטבעה" או "החתמה" (IMPRINTING) מבינים שהמסע אמנם מתחיל ממש עם הלידה. בעולם החי הגור הנולד מכיר את אמו הטבעית ע"י IMPRINTING. הפנגווין, הכבש, הזברה צריכים להכיר את אמם, אחרת יזניחו אותם. האם של הזברה למשל מלמדת את הקטן ע"י כך שהיא סובבת אותו כמה פעמים כדי שיכיר גם את הריח וגם את המראה הספציפי של אמו.

באותה מידה וולד, תינוק אנוש, מצלם את ההתנוגויות של הוריו ואת אלה שמגדלים אותו. בשבילו – כל דרך של התנהגות שלהם כלפיו – זאת אהבה.  עצם העובדה שהוא שורד מהווה עבורו עדות לכך שאכפת להם ממנו, יש מחויבות כלפיו, אוהבים אותו. כאשר מחייכים אליו, לוקחים אותו בידיים, מזינים אותו באוכל, דואגים לנוחיותו זאת אהבה. אך גם אם מפספסים לפעמים לתת אוכל בזמן הנכון עבור התינוק, וגם אם צועקים או חס וחלילה מרביצים – הדברים האלה קיימים במסגרת של מערכת קשר מחייב, וגם את זה הוא מפנים כאהבה.

זאת האימאגו שלו – הדימוי שהוא מפנים גם של ההתנהגויות ותכונות החיוביות וגם של ההתנהגויות ותכונות השליליות של אלה שמגדלים אותו. הדמוי או תמונה הזאת מתוייקת בפנים, שלא במודע, ונהפך לרלבנטי כאשר הילד התבגר ובעצמו בשל להיכנס לקשר מחייב, להתחתן.

עכשיו, מה עוד הילד הקטן לוקח איתו במסע ההתפתחותי שלו? איזה מטענים הנודעים לקשר ויחסים הוא לוקח איתו "במזוודות ההתפתחות"

אחד התפקידים של הורים זו הזנה.  הכוונה כאן היא ההתיחסות לצרכים של ילד וילדה. מסע ההתפתחותי הנוגע לסיפוק הצרכים מתקדם בשלבים. ומטרה של ההורים היא להביא את הקטנים להשלים כל שלב בצורה בריאה וטובה.

ניקח לדוגמא את השלב השני – השלב בין הלידה לתקופה של 18 חודשים. כדי שהילד ישלים את השלב בצורה טובה ויפתח אמון בזולת ובסביבה צפוי מהורים (ואלה שמגדלים אותו) להיות נוכחים ונגישים באופן עקבי ולהעניק חום באופן עקבי. מה לעשות אך אף אחד מאתנו איננו גדל אצל הורים מושלמים. זו מוסכמה, אין היום ויכוח, הורים עושים מיטב יכולתם, אך אינם מושלמים. ההורים פצועים בעצמם, וגדלו גם הם אצל הורים אשר עשו את המיטב אך ודאי היו להם את המגבלות שלהם. אצל היהודים אחוז ניכר של ההורים הם ניצולי שואה וגם נפגעו במלחמות אחרות. אחרים הם פליטים מצפון-אפריקה או המזרח התיכון ונושאים גם הם את הפצעים וצלקות הנפשיים שלהם.

כאמור המשימה ההתפתחותית בשלב הזה היא התקשרות (ATTACHMENT). בהמשך עוד מספר שלבי התפתחות כמו חקירה וסקרנות (18 חודש עד 3 שנים), התפתחות הזהות ( 3 – 4 שנים) ועוד…

כל ילד יסתגל בכל אחד מהשלבים באופן של הקטנת אנרגיה (הכנסת אנרגיה פנימה) או הרחבת האנרגיה (הוצאת אנרגיה החוצה). [למשל – נגיד ילד בן 6 מגיע לבית אחרי פעילות ומוצא שאין אף אחד בבית. גם אם הוא עצוב, יתיישב ליד הדלת ויחכה. ילד אחר שב לבית במצב דומה, מתחיל לצעוק, לבכות בכל רם, אולי משהו יבוא לעזור אולי לא.]

תפקיד נוסף של הורים זה להוביל את הילד דרך תהליך החברות (סוציאליזציה). חברות היא הנורמות של המשפחה, הקהילה והחברה שבהן גדל.

כל ילד נולד עם מלוא אנרגיית החיים ועם כל היכולת של עצמו – לחשוב, להרגיש רגשות, לחוש, לעשות ולהפעיל את הגוף, להיות בקשר. כולנו ודאי מכירים ילדים קטנים בגיל שנה וחצי עד שנתיים אשר משחקים, מביעים את רגשותיהם, מדברים במלוא יכולתם ובמלוא המרץ. מעוררים בנו תחושות חיבה ואכפתיות. ביחד עם זה הם מתחילים להפנים כל מיני מסרים המחברים אותם למשפחה ולחברה. המסרים האלה, שיכולים להיות גלויים וגם סמויים, מדריכים את ילד לעשות ככה…לא לעשות ככה…

כאמור המסרים האלה מתיחסים לכל התפקודים למעלה, חשיבה, ביטוי רגש, שימוש בחושים, שימוש בגוף, התנהלות סביב אנרגיית החיים. "ילדה: אל תטריחי את עצמך לחשוב יותר מדי, חשוב שתיראי יפה.." "ילד: אל תבכה"

כתגובה הסתגלותית כל אחד מגיב בהתאם לאופי שלו, אחד מנפח את היכולת שלו – כדוגמא במקום שיש עידוד לילד בן חמש לדקלם תפילה בעל פה, ואחר יצמצם אנרגיה – במקום שהמסר הוא לחסום ביטוי רגשות. כך במונחים של שניים, אחד מסתובב כאשר תפקוד מסויים מפותח, והשני מסתובב עם אותו תפקוד עצור.

כל אחד מאתנו סוחב את המטענים האלה איתו, של צרכים שסופקו או לא סופקו בצורה נכונה עבורו. וגם את החלקים שצומצמו, הוסתרו, או אבדו. כך שאם נרצה להכיר בכך או לא כל אחד יוצא עם העיוותים שלו ביחס לשמותו.

עכשיו שניים שהם כבר בשלים לקשר נפגשים – והם מרגישים פתאום שהם מכירים אחד את השני, כאילו מכירים מזמן. ובמובן של אימאגו זה נכון! כי באמת באיזשהו אופן השני באמת נושא איתו תכונות חיוביות ושליליות של ההורים של הראשון.

בנוסף הם גם משלימים אחד את השני – מבחינת המידה שבה הפנימו או הרחיבו אנרגיית שימוש ביכולות/פונקציות – כלומר אחד שחושב ופחות מביע רגשות נמשך לאחת שמרגישה אך לא מצטיינת בפתרון בעיות.  הם גם באופן זמני מזינים אחד את השניה במה שהם צריכים. יתכן שהם גם עושים ביחד דברים שאינם אופייניים להם או לא משקף אותם בתקופה שלפני המפגש ביניהם. אך עשיית הפעילות מסבה להם עונג רב וחשים התאהבות. במצב הזה הם מרגישים שהם רוצים אחד את השניה, לא מוכנים לוותר, ואם יש מחויבות והסכמה הם מתחתנים.

בתקופה הראשונה של ההתאהבות הזוג מאוהב, רואים בעיקר רק את הטוב אחד אצל השניה. הורמון מסויים – PEA  – יוצר תחושת אופוריה ועוזר להיווצרות תחושה זו. אך בהמשך החומר מתמוסס והשותפים מתחילים לראות צדדים פחות חיוביים . חשים תסכולים, מתחילים להיות מאוכזבים, מביעים ביקורת, האשמות, תלונות. ונכנסים לשלב הכרחי בקשר של תגובתיות שלילית ושל מאבקי כוח.

כאן הזוג מגיע לצומת חשובה בנוגע להמשך המסע ההתפתחותי. אם הכאב גדול מדי ולא יודעים מה אחרת לעשות יתכן שיילכו להתגרש.

אופציה נוספת נקראת: "גירושין דה פקטו". הזוג חי ביחד אך מנהלים את החיים בנפרד. מחויבות או פחד ומצב תקיעות משאירים אותם במצב סטטי לאורך שנים. אפשא לחיות ככה, אך אין בכך סיפוק והנאה.

הדרך השלישית – להתפתח ביחד. זה למעשה המטרה של קשר מחייב מתוך בחירה – להמשיך את המסע ההתפתחותי, לתת אחד לשני מה שבאמת צריכים, להתאמץ בתוך עצמך שזה יקרה. כך עוזרים לבן/בת זוג להשתחרר מחסמים מן העבר ולהתרפא נפשית, בו בזמן שהנותן מתפתח וצומח בעצמו מעצם המאמץ לעשות דברים שקודם היה קשה לעשות.

גישת אימאגו היא הדרך הטובה ביותר לעשות את המסע ההתפתחותי לאמיתי ומעשי אך איננה היחידה. העיקר שפועלים ליצור מפנה בקשר, להפוך אותו לקשר מודע – כלומר שפועלים מתוך מודעות וידע שמה שעושים למען הקשר הוא נכון עבור הקשר ויוצר צמיחה הדדית, ביטחון והתלהבות אחד לשני. כאשר הזוג מגלה את מסוגלותם האמיתית הזוגיות יכולה לעלות לרמות של עשייה ואהבה שכיום הזוג עדיין לא חולם שזה אפשרי עבורם.